פרק ב: בעיניים תמימות

] 65 [ דן מירון | לשמחה מה זו עושה ? כראשה של העיר "הַמָּשׁוּחַבַּשֶּׁמֶשׁ" ( "הֻלֶּדֶת הָרְחוֹב", עמ' 111 ) — וכיוצא באלה לעשרות ולמאות . לעומת הרף המתנשא הזה של הלשון הפיגורטיבית העדויה בכל המכלולים המודרניסטיים, הרמה של המטפוריות ב שמחת עניים נמוכה ומסורתית להפתיע — הראשונה שזיהתה תמורה זו הייתה עין הנץ של שלמה צמח . ברור שאביר הביקורת השמרנית בירך עליה בכל פה . הלשון המטפורית ה"נמוכה" והכמו-שגרתית שב שמחת עניים ( "דיינו אפילו בחרוז מובלע שבלה מזוקן — — עדין, ועניו וצנוע ומובלג . אין צורך בברק המחודש" ) שימחה אותו עד שכמעט הוציאה אותו מכליו החדים והקודרים : "זה ימים רבים לא נהניתי משירה 14 גם כשהמטפורות והדימויים אלאעברית כאשר הינוני שירים אלה", פסק . היו "שחוקים" או צפויים כגון — "תִּכְלִי כְּמוֹנֵר" ( "גֵּר בָּא לָעִיר", עמ' 157 ) ; "מִסְּבִיבֵךְמַחֲשַׁבְתִּי מְהַלֶּכֶת" ( "הַחֹלֶד", עמ' 165 ) ; "נָמוֹגוּפָּנִים כָּאֵד" ( "הַזָּר זוֹכֵר אֶת רֵעָיו", עמ' 186 ) ; "כְּמוֹעֶרֶב חָשַׁכְנוּ" ( "שִׁיר שֶׁל מְנוּחוֹת", עמ' 203 ) ; דבר השוט המצליף "כָּתוּב עַל גַּבִּי כְּעַל סֵפֶר" ( "תְּפ...  אל הספר