סיכום

122 אנאל ליבוביץ'-קנהן קל . לאקאן, ממש כמו פרויד, לא שגה באשליות בכל הנוגע ליחס האינטר – סובייקטיבי, גם, ואולי במיוחד, כאשר הוא עוטה חזות של פילנתרופיה . אם כך, התקווה אינה באופק, וכבר הבהרנו זאת . ואולי, פי כמה וכמה, כאשר אנחנו קוראים את תשובתו של לאקאן לז'אק – אלן מילר ב"טלוויזיה", כאשר הוא מציג לו שאלה במונחים הקאנטיאניים הבאים : "למה אני יכול לקוות ? ", ותשובתו המיידית : "נוכחתי מספר פעמים כיצד התקווה [ . . . ] מובילה אנשים [ . . . ] פשוט 132 להתאבדות" . אם כן, מה נעמיד מול התקווה, אם לא את חוסר התקווה, שנראה ברור יותר ? אכן, חוסר התקווה מספר לעצמו פחות סיפורים, אלא שתקווה וחוסר תקווה הם, למעשה, שני צידי המטבע . אם התקווה מובילה אנשים מסוימים להתאבדות, גם חוסר התקווה עושה זאת, ואולי אף בוודאות רבה יותר, כי בדרכו של הנע ונד, של מי שאינו מאמין עוד בדבר ומחכה באופן זה לאפוקליפסה — האם הוא בכלל 133 ואם חוסר התקווה מוביל אותנו למוות, יודע שהוא כבר מת ? כבר בעודנו חיים, התקווה, למעשה, מעניקה רק דחייה לחוסר התקווה, ולא יותר . שתי עמדות אלו מנציחות את הזמן שנותר לנו, הן מעכבות בכך את האקט ...  אל הספר