118 | פדגוגיה מתבוננת ותיקון עולם כשאני מעלה בדמיוני את האירוע הזה, את הרגע הזה שבו אני מחכה שהמורה תקרא בשמי ואגיע לשולחנה עם העבודות, והיא תתבונן בהן ותחשוב עליהן מחשבות שיתורגמו אחר כך לציון בתעודה, אני יכולה לחוש גם היום את דהירות הלב הדופק, וגם תחושה של כאב קל בבטן . התרגשות . אני גם יכולה להיזכר בתחושת הפגיעוּת שהרגשתי כאשר הציורים שלי – היצירות שלי שאני כל כך אוהבת – פרושים על השולחן, ומבטי מוסט מהם לעבר פניה של המורה כדי לנסות ולקלוט רמז – אוהבת ? לא אוהבת ? להיות בעמדה כזו שבה היצירות שלך, שיצרת אותן באהבה ובהשקעה, עומדות בפני הערכה של אדם אחר, משמעו להיות בעמדה או באפשרות של פגיעות ; לנסות לנחש מה האחר יחשוב משמעו להיות קטנה נוכח כוחה וסמכותה של המורה המעריכה . הרצון לקבל הכרה מהמורה, הרצון שהיא תאהב את העבודות שלי ובאופן זה אקבל אישור שהיא אוהבת אותי, והתקווה שאולי היא תזהה בי כישרון – כל אלה עולים ומופיעים ברגע הזה . מה עובר במחשבותיה של אותה ילדה שמתבקשת לתת ליצירותיה הערכה בעצמה ? כמה עניינים עולים כאן : מה אותה ילדה חושבת על יצירותיה, מה היא חושבת שהמורה חושבת עליהן, ומה...
אל הספר