112 עינב רוזנבליט גוף לרוח היא הנחת יסוד באימון ובתורה הזן – בודהיסטיים . בעוד שבעיית הגוף – נפש היא קונפליקט יסודי בתשתית הפילוסופיה המערבית מאז הדואליזם הקרטזיאני, השאלה בפילוסופיה המזרחית אינה כיצד הגוף והרוח נפרדים זה מזה, אלא כיצד הם מהווים אחדות אחת . המתרגל הבודהיסטי עוסק פחות בשאלת ההפרדה או האחדות בין גוף לנפש, ויותר באופן השימוש הנכון בגוף / נפש . הגוף באימון זן הוא האמצעי למימוש המסע המנטלי ; כאן אַראה שכך גם במחול . בחלק הראשון של הפרק אציג את התפיסה האחדותית ביחס 98 כפי שהיא מתבטאת אצל הוגים בודהיסטיים, לגוף ולרוח, ואטען שתפיסה זו מתממשת באסתטיקה של יצירות מחול עכשווי ובתהליכי אימון בסוגה זו . בהמשך אבחן את המפגש בין תפיסת הזן, שמייצגה דוגן, לתפיסתם של פילוסופים פנומנולוגיים כמו מרלו – פונטי באשר לאחדות גוף – רוח . אַראה שהגוף הפיזי, בשתי התפיסות, הוא בעל קדימות, ודוגן, כמו מרלו – פונטי, סבורים שראוי להתמקד דווקא בו, ולא במחשבה - שבה התמקדו הוגים בפילוסופיה המערבית מאז דקארט . בחלק השלישי אתמקד בתבונה הגלומה בגוף הפיזי ואטען שהידיעה של הגוף נכונה יותר מהידיעה שבמחשבה . לבס...
אל הספר