20 טליה אהרוני שלי מעניין ו"שווה כתבה" ולחלופין מתחנונים להסיר ידיעה . כאשר הפעילות המקצועית הפכה למתישה ולשוחקת - החלטתי שהגיעה העת לקחת פסק זמן ולשנות כיוון . בהחלטה שלי היה גם מרכיב רגשי משמעותי . בגיל ,45 כשבביתי שתי בנות בוגרות ובן זקונים בן חמש, חששתי להחמיץ את השנים הבאות כאם וביקשתי לעצמי חוויית הורות מתקנת ופנאי להעשרה ולרווחה אישית . על החלטתי לפרוש הודעתי חצי שנה קודם לכן ; ערכתי סבב פגישות עם כל לקוחותיי . רובם היו משוכנעים שאני שותפה בבעלות על גיתם ולא הבינו איך ייתכן שאני נוטשת . חבריי להנהלה, בעלי גיתם, מושיק תאומים ומודי, חשו נבגדים ולא הקלו עליי . עזיבת גיתם הייתה עזיבה של בית, של משפחה, מתוך החלטה מושכלת - אבל כואבת . ביום שאחרי הפרידה נפער חלל בנשמתי ואני חשה מרוקנת : אם אני לא טלי אהרוני מגיתם, מי אני ? איך אדע מה קורה ? מה יקרה אם איהפך ללא רלוונטית, אשקע בבטלה ביתית ורחמנא ליצלן אהנה ממנה ? כמה תחסרנה לי הנסיעות המקצועיות לחו"ל, העבודה הבין- לאומית . כל מחשבה כזו מעוררת פרץ דמעות נוסף . אבל הרי אני בחרתי לעזוב את גיתם, אני תכננתי זאת, אז למה קשה לי כל כך ? כדי להת...
אל הספר