242 יפתח בן אהרון השיר לפי צלאן מופנה אל ה'אחר', זו תקוותו, להיות מסוגל לדבר "בעניין נכרי" כלומר בעניין של מישהו אחר . השיר שואף לחרוג אל מעבר לעצמו ולאני הדובר ( או הכותב ) ולאפשר ל'אחר' לדבר בו . שאיפה זאת נמתחת עד אל ה"אחר לחלוטין", שבשפה הבובריאנית הוא האל, המהווה בד-בבד את האלוהי שבכל הדברים . ה"אחר" הזה נתפס על ידי צלאן כ"בר-הישג", כלומר ישנה אפשרות ממשית להופעתו בשיר . וכאן נכנס עניין מרכזי ביותר להבנת המעשה הפואטי של צלאן, השיר שואף לשחרר את ה'אחר' שאליו הוא חותר, הוא רואה בו "משהו שיש לשחררו" . פעולת שחרור זו נתפסת כנתינת שם, המתרחשת דרך התגבשותו של הממוען 43 דרך תהליך זה של שחרור ונתינת שם הופך סביב למוען, ל'אני' . הממוען ל'אתה', ויכול להביא אל השיר את אחרותו . צלאן רואה במעשה השירי פעולה של שחרור, או גאולה, המאפשרת לאחר לו להופיע לראשונה כ'אתה' . לא נאמר כאן אמנם ממה שואף השיר לשחרר את אותו 'אחר', אך מתוך ההקשר ניתן לומר, שאם הממוען הופך לראשונה ל'אתה' בתוך המרחב השירי, הרי שרק דרך השיר הוא יכול היה להשתחרר מעולם ה'לז' שבו 44 ולהביא לידי הוא היה כבול, או בשפתו של בובר, "מכוש...
אל הספר