2 הפנייה אל ה'אתה' המוחלט

189 דיאלוג דרך האין שׁוֹרֶשׁ . שׁוֹרֶשׁ אַבְרָהָם . שׁוֹרֶשׁ יִשַּׁי . שׁוֹרֶשׁ שׁוּם-אִישׁ שׁוֹרֶשׁ - הוֹ שֶׁלָּנוּ ( צלאן, 1994 : 56 ) . התנועה כאן היא מאברהם, דרך ישי, אל "שום-איש" . "שום- איש" עומד כאן ברצף במקום שהמסורת היהודית-נוצרית מציבה את המשיח / כריסטוס ( בן-דוד, בן-ישי ) . המשיח, "שום-איש", הוא, לפי השיר, "שלנו" . ובמסורת הנוצרית הוא מהווה את רגע המפנה מהפרטי אל הכללי . מהיהודי אל הכלל-אנושי . כריסטוס מופיע כ"שום-איש", כ'אחר' וכ'עצמי' הפתוח והפנוי של כל אדם . כ"מלך" המופיע ב'אין' שבמנדורלה . השיר "האבנים הבהירות" מחזק התבוננות זו : הָאֲבָנִים הַבְּהִירוֹת הוֹלְכוֹת בָּאֲוִיר [ . . . ] הֵן נִפְקָחוֹת כְּוֶרֶד הַבָּר [ . . . ] אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ, אַתְּ קוֹטֶפֶת אוֹתָן בְּיָדַי הַחֲדָשׁוֹת, יְדֵי כָּל אָדָם שֶׁלִּי ( שם, 59 ) . ה"את" שאליה פונה הדובר שבשיר, קוטפת את האבנים שפרחו, בידיו החדשות, "ידי כל אדם" שלו . ידיו שהפכו ל"ידי כל אדם" הן גם הידיים שלה . האלכימיה שמפריחה את האבנים היא גם זאת שהופכת את הידיים הפרטיות ל"ידי כל אדם", והיא זו שיוצרת 190 יפתח בן אהרון את החילוף ...  אל הספר
רסלינג