42 יפתח בן אהרון השיר אינו שואף ליצור הקבלה למציאות, אלא להיות מציאות בפני עצמו . מציאות שהיא קודם לכול מציאות לשונית . השיר מהווה במובן זה ישות לשונית שמכילה בתוכה את המשמעות השירית שאינה ניתנת לצמצום, לפרפרזה . ישנה כאן שאיפה לאמנציפציה לשונית של השיר, וליצירת אוטונומיה פואטית . פטר זונדי ( Szondi ) כותב על כך בדברו על שירת צלאן : "השירה אינה מימזיס, אינה יותר ייצוג : היא הופכת למציאות . אמנם מציאות פואטית, טקסט שלא עוקב אחר ממשות כלשהי, אלא מעמיד עצמו כמציאות, מייסד עצמו כמציאות" ( 52 : 1972 , Szondi ) . אבל בדיוק כאן נכנס האספקט השני : איך שירה שעומדת בפני עצמה יכולה לחמוק מלהיות אובייקט שירי המסתפק בעצמו ? איך המישור הלשוני, למרות האוטונומיות שלו, חורג מעצמו כדי להוות מרחב שבו ממשותו של ה'אחר' יכולה להתגלות ? זהו אולי המתח הבסיסי של השירה המודרניסטית מאז מלארמה : השיר שואף להתגבר על הייצוג דרך פואטיקה הנסגרת לתוך עצמה, ונוטה מתוך כך לעבר ה"שירה הטהורה", אך מאבד בדרך זו את ה'אחר' שלו, ובכך את היסוד הדיאלוגי - אתי שלו . צלאן מחפש את המקום המנכיח, את המקום שבו השיר יכול "לארח" בתוך ג...
אל הספר