17 אם יש מאפיין אחד ברור שמשותף לרוב המרפאים שפעלו במחצית השנייה של המאה העשרים בישראל, הוא הבחירה של רובם לפעול מתחת לרדאר . כמה שפחות פרסום, אפס יחסי ציבור, דממה תקשורתית, סירוב לכל הצעה להתראיין, חשש עמוק וגורף מפני הרשויות והממסד . שמם נלחש מפה לאוזן, ומטבע הדברים הגיעו אליהם רק מי שנואשו מכל פתרון אחר . כעיתונאית צעירה ב"מוסף הארץ" ובמקומון "העיר" התל-אביבי בשנות השמונים והתשעים, זכורים לי היטב מרדפים עיקשים, למשל אחרי אדם שנודע בכינוי "צבי ציפורניים" ( מפני שאבחן מחלות דרך התבוננות בציפורניים ) , שכולם רצופי טריקות טלפון, שתיקות ממושכות מהעבר השני של הקו ולבסוף — סירוב . המרפאים חששו שפרסום ימנע מהם להגיש עזרה לחולים, שכן אם הממסד יעלה על עקבותיהם חזקה עליו שיגביל את עשייתם ואולי אף ישלול מהם את האפשרות לפעול . לא היו אז לא אינטרנט ולא רשתות חברתיות או ווטסאפ . ובכל זאת, מפה לאוזן היו מי שהצליחו להגיע אליהם, ולהפיץ בחשאי את השמועה . חלק ראשון : המאה העשרים, ימי החלוצים
אל הספר