דלית : כשאנחנו ביחד אני רואה שאתה לא עושה שום דבר , אני משתגעת מזה . אייל : זהו בדיוק העניין, שכשאני עושה דברים בבית, בשבילך זה לא קיים, ומה, אני לא משתגע מזה ? את מרגישה שאת עושה הכול לבד . אומללה כפליים אתי, גם עובדת קשה וגם נשארת לבד . אם לא הייתי מדבר בטיפול על מה שאני עושה, אפשר היה בקלות לחשוב שאת חיה לבד בבית הזה, ואני איזו רוח רפאים פרזיטית שמוצצת את חייה . רק היא זו שמנקה, היא זו שמסדרת, רק היא מבשלת . אם אני עובד בבית על פרויקט שאנחנו מתפרנסים ממנו — זה מפריע לך, מלכלך . ואת עוד יותר נעלבת אם חבר בא לעזור לי . את רואה רק שלקחו לך אותי ושעשיתי לכלוך . המטפלת של אייל ודלית תטעה אם תחשוב כי קיימת כאן רק שאלה של חלוקת תפקידים או סידורי עבודה . את השלב הזה הם כבר עברו עד ייאוש . אייל אינו מבין איך דלית מוחקת את הדברים הממשיים שהוא נותן, איך מה שיש הופך למשהו שאינו קיים . הוא הרי הזמין אותה לגור אתו . דלית מצדה לא יכולה להפסיק את ההתחשבנות עמו, מאחר שאינו מעריך את מה שהיא עושה עבור שניהם . הלא - ידוע הוא הצורך של כל אחד מהם בהכרה בנתינה, בהתחלקות ובהתחשבות על ידי הזולת שבעצם זוכה ל...
אל הספר