המחלה והדיבור על אודותיה נוטים להשתלט על המרחב המשותף שמצטמצם ומתרוקן . כבר אין דיבור על העבודה שלו, כי הוא אינו עובד באופן מלא, ואין דיבור על העבודה שלה, כדי לא להעמיס עליו וכדי לא לעורר קנאה . בכל פעם האי - הוודאות של המחלה הכרונית מערערת את השגרה היחסית שכבר הושגה . היכולת לתכנן את העתיד, גם הקרוב, מצטמצמת . המחלה ממקדת אותם בהווה . קשה למצוא מרחבי ביניים שיכילו ויתמירו את העומס שלו ואת העומס שלה . היא כבר אינה יכולה לשמוע אותו מתלונן, הוא מרגיש אשם כשהיא מספרת שקשה לה . עוזי : הפנים שלך השתנו לגמרי, את כבר לא מחייכת ואין לך שמחת חיים . חוה חסרת סבלנות ומגבירה את קולה על סף צעקה : אתה לא מרגיש אותי ואני לא יכולה לבקש ממך להרגיש אותי, אתה מספיק עמוס . אתה לא עושה מה שצריך כדי להקל, אתה שומע אבל לא עושה . אתה שולל כל מה שאני רוצה או רואה באור חיובי . עוזי : אנחנו מדביקים זה את זו ולא מצליחים להפסיק את ההדבקות האלה . את כל הזמן כועסת, הדיבור שלך הוא הכתבה מתמדת . אתה צריך לשחות, אתה צריך לאכול בריא, אתה צריך ככה ואתה צריך ככה . אני לא מצליח לנשום בין דבר לדבר . זה הגוף שלי ואני צריך זמ...
אל הספר