ונשנות ביחסים האינטימיים, הגוף מתחיל להתרחק ולהתנתק, כשתנועה זו של דחייה נאגרת ( לעתים שנים רבות ) בלא - ידוע המשפחתי . לא רק שאין ייצוג מילולי ומובן כלשהו במרחב הביניים במשפחה, אלא שקיים איסור לבטא ולהסביר באופן גלוי ומילולי את אשר הגוף מרגיש וכיצד הוא מתנהג ( למשל "לפעמים אבא מגעיל אותי", או "אשתי מפחידה אותי" ) . הסבת הגב למישהו, ניתוק קשר עין, צעקה בפנייה חזיתית, הבעת פנים לועגת, מחוות גוף של הימנעות, הבעת פנים שלילית או אפתית של הזולת יכולה להחוות כשלילה של תחושת הממשות הפיזית . למשל, נשים שזכו בצעירותן למבטים מחמיאים אומרות בשנות ה - 40 וה - 50 שלהן : "אף אחד מהמבטים אינו משתהה עליי, אפילו לא לרגע — אני כמו שקופה, כולי לא קיימת" . גם התנהגויות פסיביות או נמנעות, כמו האחר הנמנע מלהביט בהערכה, או האישה המסרבת להכיר במיניות שבגופו של בן זוגה — יוצרות כפייה . התנהגויות כאלה כופות שלילה ומחיקה של גוף הזולת, וכן הן מקטינות ומצמצמות את המרחב המשותף בכך שהן "מוציאות" את גופו של האחר מהאינטראקציה המשותפת, בדומה לסירוב עקבי לקִרבה אצל אחד מבני הזוג . אחד הילדים, בעל הפרעת קשב וריכוז היפראק...
אל הספר