מתחיל לטרטר, אבל היא עדיין לא יכולה לרדת, היא חייבת לאסוף כוחות קצת, לרגע להיות עם עצמה . הילה, הבת הבכורה, קוראת בקול : אימא תבטיחי שאת יורדת מיד . אבא סגר לי את הטלוויזיה באמצע התכנית כי אנחנו כבר מאחרים . שירה חולפת וממלמלת : שנייה ואני למטה . תעזרי רגע לאבא אם דן ירצה משהו, טוב ? רק שנייה . מרגע שהם חולפים זה על פני זה, דוד מתנועע באי - שקט עצבני . לאחר שהוא והילדים נכנסו למכונית, הוא יוצא ונכנס מהאוטו כדי להירגע מעט . ככל שנוקפות הדקות הוא אינו מוציא מילה, אבל מרגיש את הניתוק שפחד ממנו כל כך . הילה מבקשת : נו, אבא, תתקשר שוב אל אימא, למה תמיד אנחנו מאחרים לכל מקום . דוד, בקול חרישי, מבקש : אנחנו מחכים לך, הילדים כבר עצבניים, דן רעב, כמה דקות הופכות לחצי שעה . אני מתבייש כי החברים מחכים ואנחנו קבענו את השעה . אני כבר מתניע את האוטו, את לא רואה את חוסר ההתחשבות הדורסני שלך ? שירה : זה ההרגל שלי, מה לעשות שאני מאחרת . קשה לי להתארגן ואתה צריך לקבל אותי . דוד : את יודעת שאני לא מתאושש מזה . אני לא יודע מאיפה להתחיל להסביר לך מה אני מרגיש . אנחנו נתפצל להבא . המטפלת שמה לב שהיא מרגישה ...
אל הספר