אלינור לא זוכרת כמעט כלום, טוב, היא הייתה קטנה . אבל היא כן זוכרת שאימא נעשתה עסוקה נורא ולא הייתה לה סבלנות . כשאלינור פנתה אליה היא הגיבה תמיד בחוסר סבלנות כאילו שהיא כבר מלאה מדי לשמוע עוד בקשה או מילה ממנה . "לא הבנתי מה עשיתי לה רע", היא אמרה לי פעם . עד היום היא תמיד עצבנית במפגשים עם אימא, אבל כמובן לא רואה שום קשר בין הילדות שלה לעצבנות הזו . ובכל זאת, בכל פגישה משפחתית עם אימא, מישהו חייב להעיר לה שהיא תוקפנית מדי וזה לא נעים לאף אחד . נכון שאני הייתי רק בן עשר, אבל הרגשתי פחד איום כי לא סמכתי על אימא . אני ראיתי איך היא יכולה להישאר בלי כסף עד הגרוש האחרון, רצה למכולת לקנות חלב או לחם כשכבר לא נשאר כלום . ראיתי איך שהיא ארזה את התיקים שלנו לנסיעות, לטיולים או לביקורים אצל סבא וסבתא . תמיד היו דברים שחסרו, בגדים שלא התאימו . אני זוכר את תכולת התיק, את הערבוביה . לא הבנתי מה שראיתי . כולנו צחקנו על הבלגנים שלה, על זה שהיא "רחפנית" . היום יש לי מילים אחרות : אימא הייתה שולחת בתיקים של כל אחד מאתנו את הכאוס שלה, את הבלגן שהיה אז בתוכה . שנים ששכחתי את זה, ודי מהר גם אני הייתי עצמ...
אל הספר