מ ל בו אהללא : מו ו לעו לו ועלי ו 206 עם שוך הקרבות", זה משפט שאני אומרת בהקשרים רבים, והוא נכון במיוחד לקבוצה הזאת . הם נותרו בשבי והמחשבות האובדניות הן רק דוגמה לכאב הזה, שלא מרפה . ובנוגע לתסמונת הפוסט-טראומטית שעליה שאלתם, יש כמה חלקים . קודם כול יש חלק גדול מאוד של אשמה — אשמת השורד . איך דווקא אני שרדתי והחברים שלי לא . כל אדם שמתמודד עם מחשבות אובדניות מרגיש לא ראוי . הוא מרגיש שהוא היה צריך להיות זה שמת בטראומה . אבל הוא שרד, ועכשיו הוא מרגיש אשם . הדבר האחר הוא דיכאון, חוסר אנרגיה, חוסר כוח, חוסר ערך, גם בהקשר של הקרב שהייתי בו . ההרגשה שלא הצלחתי להיות חייל לוחם, שאני כלומניק, שאני לא גבר ואני לא לוחם, אז מי אני בכלל ? זו הרגשה קשה שעלולה להוביל לחוסר רצון לחיות ולמחשבות אובדנות . לא פעם המחשבה של נערה שעברה תקיפה מינית קשורה לערך — איזה ערך יש לי ? מי אני ? מה אני שווה ? התחושה של נערות ונשים אחרי תקיפה מינית היא שהן צריכות לנקות את עצמן כל הזמן כי הן כל כך מלוכלכות ובלתי נסבלות, אפילו לעצמן . זהו ציר מרכזי של חוסר ערך, ולפעמים יש תחושה שאין אפשרות לתיקון . ואז יכולות להתפתח...
אל הספר