150 המאכלים האהובים עליה . אבל כשפתחה את הדלת וראתה את כל הכיסאות מסודרים לבאי חוג הבית, נפלו פניה . היא נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת . כשקראתי לה לאכול, התפרצה עלי ועל אורי וקיללה אותנו . מיד אחר כך יצאה בטריקת דלת והודיעה לי שזה היום האחרון שלה בבית הזה . כעבור שעה חזרה, אכלה והלכה לישון . למחרת, בשבע בבוקר, טלפנה מהבסיס . "ארי, אני מצטערת על מה שהיה אתמול בערב . " המילים והצער האמיתי שלה כמעט תמיד משפיעים עלי, אבל לא הפעם . "זה עבר את כל הגבולות,״ אמרתי לה, ״אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו . " שבוע לא דיברנו . אנג'י באה הביתה כל ערב, אבל לא החלפנו מילה . בסוף השבוע נסעתי לביקור בחיפה . היא ביקשה טרמפ, כי רצתה לבקר חבר בבסיס על הכרמל . לקחתי אותה . היא דיברה כל הדרך וסיפרה על הצבא, ואני הקשבתי באיפוק . ואז אמרה שהיא רוצה לעזוב את הבית, סיפרה שהגישה לצבא בקשה להכיר בה כ"חיילת בודדה" והוסיפה : "אני אקח דירה בראשון לציון, וכך לא אצטרך לראות אותך ואת לא תצטרכי לראות אותי . " מלחמה ! ? בדיקה ! ? זו הייתה דרכה להתמודד עם מה שחוותה ופירשה כדחייה מצידי . לא הפצרתי בה לשנות את ההחלטה . שתקנו עד חיפה...
אל הספר