111 ניסיתי להסביר לה שגם אם הם הגיבו בתוקפנות, זה לא בהכרח מה שהם חושבים עליה . היא חשבה שאני מצדיקה אותם במקום לתמוך בה, ומכאן הדרך להתפרצות זעם הייתה קצרה . "בגלל זה אני לא אוהבת לדבר איתך . את לא מבינה אותי, אני תמיד אשמה בעינייך . רע לי, אני לבד ! " צעקה . אחר כך אחזה בי והחלה לנענע אותי, מאבדת שליטה . ניסיתי לחבק אותה כדי שתירגע . "אני שונאת אותך . למה אמא שלי איננה ? היא הייתה מבינה אותי . את לא מבינה אותי . את לא אוהבת אותי . את רעה, רעה . . . " ואז אנג'י קמה מהמיטה וזרקה את מנורת הלילה על הרצפה . המנורה התנפצה לרסיסים . היא רצה לחדר האמבטיה, ואני אחריה . "עזבי אותי לנפשי, לכי חפשי לך ילד אחר, אני בין כה וכה לא אהיה בחיים עוד כמה ימים . " רועדת, זזתי הצידה . היא חזרה לחדר, נכנסה למיטה ופרצה בבכי, וגם אני התחלתי לבכות . הייתי מבוהלת ויצאתי מהבית . הסתובבתי ברחובות רמת השרון, ומדי פעם עצרתי וניסיתי להשיג בטלפון ציבורי את אילה חברתי הטובה, כדי שתרגיע אותי . שעתיים בכיתי באוטו, נעה בין דאגה עמוקה ופחד מכובד האחריות לבין כעס על אנג'י ועל התובענות האינסופית שלה . החלטתי לא לחזור הביתה...
אל הספר