89 יחד . היא התנגדה . אמרה שהיא לא אוהבת טיולי טבע, וכנראה גם לא להיות עם החברים . ביקשתי שתבוא למעני, כי לא רציתי לנסוע בלעדיה . היא הסכימה, בתנאי שתוכל לבוא עם חברה, ובתנאי שזה יהיה טיול הטבע האחרון . הגענו להסכמה, והתחלנו לדבר על חיי הנוער . קיטרתי על הריקנות שלו, והיא בתגובה לעגה ל״חנוניות״ שלנו, של חובבי הטיולים בטבע ואוהבי השירה בציבור . סיפרתי לה על תנועת הנוער שהייתי חברה בה בשנות ילדותי, ועד כמה החוויות שחוויתי שם מילאו אותי ונתנו ערך לחיי . למרות הלעג שלה, היא הקשיבה . בסוף השיחה התיישבה על ברכיי ואמרה : ״עברתי הרבה בחיי, התייתמתי באיטליה בגיל עשר, הגעתי לארץ חדשה בגיל אחת עשרה, נשלחתי לפנימייה שבה לומדים הרבה על החיים . ״ באותו רגע הרגשתי כמו שארגיש עוד פעמים רבות בחיי : אנג׳י מלמדת אותי להביט אחרת על הדברים . ה"יחד" שלנו היה מרגש וסוחף, אבל גם חונק ומדאיג, כי הוא לא הותיר לי דקה פנויה לעצמי . מרגע שובי הביתה היינו בסימביוזה, בייחוד בסופי השבוע . במוצאי שבתות הרגשתי מותשת לחלוטין . שנים חייתי לבד, ולא הייתי רגילה לאיטנסיביות כזאת של ביחד . באחד הימים, אחרי הצהריים, אנג׳י למד...
אל הספר