המשפט

56 "חשבת על זה שאת רוצה לגור אצל גב' פרידמן ? ״ "לא . " "לא חשבת על זה ? " "לא . " "אבל את רוצה להיות אצלה ? " "כן," בלחישה . השופט סיים את הטקס, והעניק לי אפוטרופסות משותפת עם העובדת הסוציאלית . כשיצאנו, הרגשתה של אנג'י השתפרה, ושלי הורעה . "מה עשית ? " התפרצתי ברגע שנשארנו לבד, "כמעט פוצצת את כל העסק עם התשובות שלך . " "ואת בטח שילמת לשופט כדי שייתן לך אפוטרופסות . " שוב נפלתי למלכודת של עצמי : "את לא מציאה כל כך גדולה שצריך לשלם עליה . " המשפט הזה היה כנראה הטריגר שפוצץ את המתח . "אם את לא רוצה אותי, אני הולכת . " "להתראות, היה נעים מאוד . " וכל אחת מאיתנו הלכה לכוון אחר . כשהגעתי לחניון, מצאתי אותה מתחבאת מאחורי הקיר . כשראתה אותי, נכנסה בריצה אל המכונית והתחילה לפטפט בעליזות . ביחסים שלנו החלה תקופה שלא הייתה כמוה עד כה . העובדה שאני פסיכולוגית לא עזרה לי בזמן אמת . לא יכולתי להתייחס לצורך של אנג'י בשליטה על המצב בתוך עולמה הלא בטוח, לא יכולתי להתייחס לכך שלא רצתה להתמסר בקלות, להראות את הנזקקות שלה ואת התלות שלה בי, וביקשה להשאיר רושם שלא כל כך חשוב לה להיות אצלי ושאף אחד לא עושה...  אל הספר