המקרה של עמליה

להם . ועם ילדיה האחרים, אם אין להם רכב, ודאי שהיא צריכה להסיע אותם . יוצא הדופן היחיד היה בנה הבכור : אמנם גם על ילדיו היא שמרה פעם בשבוע, אך לאחר מות האב בן זה מילא את מקום ראש המשפחה, ובמובנים מסוימים היווה בשבילה משענת ותמיכה . האשמה שחשה עמליה כשבאה לטיפול נבעה מתחושה פנימית של מבוי סתום, הרגשה שהיא לא יכולה אחרת . היא רצתה שילדיה ירגישו טוב, יהיו עצמאיים, יעבדו ויצליחו, אבל לא הייתה מסוגלת להפסיק להיות, במילותיה, "דוניה אידיאלה" ( גברת אידאלית ) , ביטוי שחזרה עליו מפעם לפעם בהקשר להתנהגותה . בתהליך הטיפולי הלך והתבהר מה הפירוש הסובייקטיבי שהעניקה עמליה למונח "דוניה אידיאלה" . מבחינת עמליה עליה להיות אישה חכמה, חזקה, קרייריסטית, שלא טועה, מושלמת בעיני עצמה ובעיני אחרים . בבית עליה לנהל הכול, מהצרכים הפיזיים ועד לצרכים הנפשיים של כל בני הבית, הבעל והילדים . שכולם יהיו מרוצים . לעולם אין לתסכל אותם . היא תמיד צריכה להעניק מעל ומעבר, וזה מה שעושה אותה ל"דוניה אידיאלה" . אמנם הבנתי את המחויבות לספק "שירותי הורות", ואפילו הזדהיתי עם הקושי להפסיק להעניק אותם לילדיי שלי . אך נדהמתי מעודף ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד