המילה מרמז, להיות "סַבָּל" ולשאת את כובד החיים ללא עוררין . במצב הזה, המסע הוא אינסופי והמטען של המפה רק מתמלא ומצטבר עוד ועוד . אין אפשרות לעצור, להניח את המפה הכבדה בשולי הדרך ולהתבונן בה . המפה הזאת מורכבת מהזדהויות, מחרדות ומפחדים . היא שלנו, ובשל כך אנו עבדים שלה . "חייבים להמשיך להתקדם" - אין אפשרות רגשית לעמוד מולה, והאדם ממשיך "לסבול" את דרישות חייו . הוא נופל לאותם בורות שוב ושוב, מבלי לזהות אפשרות כלשהי לשינוי דפוסי חיים . במצב הזה אין חירות, שכן האדם כלוא בעולם של אשליות : לרגע נדמה לו שיצליח להימלט מן הסבל של עצמו, אולם ברגע אחר הוא נופל לאותה חזרתיות מוּכּרת ובלתי נסבלת . מניסיוני הארוך משני הצדדים של הכורסה, כמטופלת וכפסיכולוגית, אני מאמינה שניתן לשבור את מעגל הסבל . בנקודה זו נכנסת ההבחנה הדקה בין סבל לכאב : כאשר אנו מפתחים יכולת לעמוד בכאב של עצמנו ביחס למה שעשינו ולא עשינו, ביחס לחוויות הרבות שבהן התנסינו, ביחס לסופיות שלנו, למותנו העתידי, כאשר אנו מוכנים לחיות את ההווה שלנו, לכאוב את מכאובי החיים, אנו יוצאים ממעגלי הסבל והחזרתיות ונכנסים למעגלי חיים שיש בהם יכולת לרפא...
אל הספר