כעבור עשרים שנה הדרכתי צוות טיפולי של פנימייה אחרת שכלל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, והסתבר שלאורך כל עבודתם הם לא נפגשו עם ההורים של הילדים שבטיפולם . בשלב הזה, כפסיכולוגית ילדים מנוסה יותר, דבקתי בעמדה לפיה יצירת קשר עם ההורים היא חיונית לטיפול . הטענה של קבוצת המטפלים שבהדרכתי הייתה שההורים לא רוצים להגיע, שמתקשרים אליהם והם לא מחזירים טלפונים, שקובעים איתם והם לא מודיעים על ביטולים, שהם בקושי מבקרים אצל הילדים ולכן מה הסיכוי שהם יגיעו אלינו, המטפלים . בהדרכות עשיתי מאמץ לקרב אותם לעמדה שממנה יוכלו לראות את האם ואת האב מהזווית של ההיסטוריה האישית הכואבת שלהם ; לא רק כנוטשים את הילדים, אלא כאנשים שכלואים בתוך סבלם בלי תקווה לצאת . הזמנתי אותם לראות את ההורים ממקום חדש, מעמדה המאופיינת בסקרנות ובהתעניינות אמִתית . לאחר פרק זמן אכן התחילו ההורים להגיע לפגישות עם המטפלים שבהדרכתי . עמדתי היא שאנחנו, המטפלים של הילד, אמורים לפתח מוכנות ונגישות לעבור את המסע עם הוריו . אי אפשר לפתוח להורה את הדלת של חדר הטיפול אם לא נאמין לסבל שלו . על פי רוב, בהתחלה נשמע משפטים כמו "מה זה קשור אליי ? למ...
אל הספר