בזירות אחרות בחייו, כמו בעבודה, ההורה עשוי להרגיש קומפטנטי, מצליח, כמי שיש לו שפה ומילים להתמודד, כמי שלא כל כך בקלות יוצא מדעתו, אבל ביומיום שלו כהורה היציאה הזאת מן הדעת היא קונקרטית, וממשית . אִמהות ואבות כועסים על ילדיהם על דברים מזעריים וחסרי חשיבות לכאורה ; אך כשהם בתוך ההתרחשות הדרמטית, הם אינם מסוגלים להשתלט על הזעם והתסכול מכך שהילד אינו ממלא אחר ציפיותיהם, ציפיות שאינם תמיד מודעים להם . ילד זורק פסולת ברחוב בלי לאסוף, דורש ממתק לפני ארוחה, לא רוצה ללכת לישון, קופץ על המיטה, משחק במשהו שאסרו עליו לגעת בו מתוך החפצים של המבוגרים, פותח מגֵרות, מדבר בקול רם או מבקש "תקני לי" בקניון . ההורה יוצא מדעתו, צורח עליו, "למה אתה זורק לי אשפה על הרצפה ! " ומעניש אותו מייד בעונש לא קשור למעשה - "אתה לא תראה טלוויזיה . " כבר שמעתי סיפור של הורה, שברגע של זעם אסף את כל הבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה וזרק אותם דרך החלון . במקרים קיצוניים היציאה מהדעת מגיעה עד כדי אלימות כלפי הילדים . אני רוצה להתעכב על ההבדל בין סמכות לבין דרישה לציות, שכן לעתים קרובות השיח הרווח סביב גיבוש הסמכות ההורית מתמקד ...
אל הספר