128 מנשה כהן בעקבות ויניקוט, אנו מבינים שילד והורה הרי הם יחידה אחת . גם אם הוא בוגר, הוא אינו מעלה בדעתו להיפרד מהמתעלל, כי הוא חלק ממנו . מקרים כאלה נראים לי נדירים, אבל רבים מהקורבנות מוטרדים מהשאלה איזה קשר לקיים עם ההורה המתעלל, להתרחק או להתקרב . הם לא יכולים לא זה ולא זה, וסובלים מלחץ נפשי ומבלבול . לרוב הקורבן מסתגל ומקבל את מה שקורה, כי אולי הוא חושב ש"ככה זה", זו המציאות, זה משהו בלתי נמנע, כמו "תופעת טבע", ומסתגל כדי לקבל הכרה ואישור מהסמכות הנרקיסיסטית . חוסר הכרה והתעלמות הם בלתי נסבלים בחוויה של הקורבן, הם יכולים לבוא מ"האובייקט הרע", מישהו שרוצה ברעתו, שלא רוצה שהוא יחיה, ומשמעותם הרגשית היא מוות נפשי . מאחר שהן התוקפן והן הקורבן נמצאים בהכחשה ונזקקים זה לזה מסיבותיהם שלהם - המתעלל חי דרך הקורבן והילד תלוי במתעלל כהורה שעימו הוא חווה הזדהות טראומטית - הם משחזרים את הלוּפּ הפסיכופתולוגי של היחסים ביניהם במעין "חזרה נצחית" ביחסים של שולט – נשלט . בכל מקרה, הנרקיסיסט אינו משחרר את הקורבן . הוא מחזיק בו כבעל חוב וזורע בו רגשות אשמה ומגייס את כל הסביבה לעזרתו, כמתואר כאן בפרק...
אל הספר