58 מנשה כהן הנרקיסיסט, כולל מנגנון "הזדהות עם התוקפן", בעקבות פרנצי, שמחד גיסא, "מרגיע" אותו כי הוא זז ממצב העימות עם התוקפן, ומאידך גיסא, התוקפן הופך להיות חלק ממנו ומערער אותו מבפנים . כלומר, הסובייקט ( הקורבן ) המזדהה תוקף את עצמו, מבטל ומערער את המוטיבציה שלו עצמו לרצות ולחיות, והוא אפילו "מבין" וגם מצדיק את היחס השלילי של ההורה כלפיו, כגון "הייתי ילד קשה", או "מסכנה אימא שלי שקיבלה ילדה כמוני", או "אולי אני באמת דפוק ולא מבין כלום, כמו שאימא אמרה הרבה פעמים", או "אתה ממש השטן" . שנון תומס ( 2016 Tomas, ) מציינת, שאנשים שחוו התעללות נסתרת מאשימים את עצמם בדרך כלשהי, כי הם מאמינים שלולא היה בהם משהו פגום, הם לא היו מקבלים יחס כזה ממי שאמור לדאוג להם ולאהוב אותם . הם מתרגלים לחשוב ולהאמין שהם אכן דפוקים, והחוויה הופכת להיות אגו-סינטונית, כלומר "ככה אני" . דפוס הגנה זה ידוע גם כ"סינדרום סטוקהולם", תגובה למצבים קיצוניים של פגיעה באמצעות תקיפה אלימה או עינויים . פגשתי מקרים כאלה כשבדקתי אנשים שחוו עינויים ברשות הפלסטינית מפני שנחשדו בשיתוף פעולה עם מדינת ישראל . הייתי מופתע להיות עד לתו...
אל הספר