האירוניה של ניטשה 151 כך הוא מגייס לטובתו את כל מה שמועיל להישרדותו . לכן כל חשיבה היא פרספקטיבית ומועילה כשקר, ולא בבחינת גוזרת אמת מטאפיסית . כל שיפוט הוא בבחינת פרשנות, מכיוון שהוא מותאם לשכלו של האדם לשם הישרדותו ולא לשם גילוי דבר מה אמיתי . לכן בבסיס כל הכרה מונח ממואר של המכיר, שרואה עצמו בכל הדברים, בפרט בטיעונים המטאפיסיים ש“אמיתותם“ נגזרות מהמחשבה בלבד ( מ . ט . ר . 6 ) , אשר מונחית על ידי האינסטינקטים שפועלים למען מה שהוא בגדר תנאי קיום ולא למען האמת ( מ . ט . ר . 3 ) . חלקה הגדול של החשיבה המודעת, עדיין הכרח הוא שייחשב על פעולות האינסטינקט, וזה חל גם על החשיבה הפילוסופית [ . . . ] אין “היות מודע“ עומד בניגוד מכריע כלשהו לאינסטינקטיבי - החשיבה המודעת של הפילוסוף מונחית בחבוי ומכוונת בכפייה למסלולים מסויימים על ידי האינסטינקטים שלו ( מ . ט . ר . שם ) . לפיכך ניטשה קובע שאין ראיה פרספקיטיבית ואין הכרה . ישנה הכרה פרספקטיבית, וככל שההכרות תרבינה, כך מושגינו יהיו שלמים יותר ( ג . מ . מאמר שלישי 12 ) , אך לעולם לא מושלמים . ריבוי פרספקטיבות של דבר מה מגדיל את אובייקטיביות מושגו 67...
אל הספר