ערן אביב 84 חיי יום‑‑יום, למשל באמצעות סיבתיות ( אך סיבתיות מדומה, כפי שיתברר בהמשך ) . הרי האדם לא יכול להשתומם בכל פעם שהוא נכווה כשהוא קרב לאש . הוא צריך להניח קשר סיבתי כדי לשמור על עצמו . ואילו אצל יום הספקנות איננה כלי, אלא תוצאה של מחקר אפיסטמולוגי, וטיעוניו האגביים ( בחקירות ולא במסכת ) על השימוש הפרגמטי של האדם בתורת ההכרה חותמים את מחקרו האפיסטמולוגי . לכן ניטשה ממשיך היכן שיום פסק . ניטשה מסכים עם החקירה היומיאנית שחושפת מניעים פסיכולוגיים שיוצרים בקרב האדם הרגל ותהליכי אסוציאציה, וגורמים לאדם להתמיד באמונותיו בבחינת אמת מוחלטת . אך הוא מוסיף לאלו מניעים פסיכולוגיים עמוקים יותר להרגליהם של בני האדם, וטוען שהבסיס לכל הכרה טמון במניעים של פחד ותקווה . לכן במובן מסויים יום נכשל, מכיוון שניטשה טוען בצדק, שאין די במניעים הפסיכולוגיים היומיאניים כדי לתאר את טבע האדם ( ר . ע . 550 ) . ניטשה רואה עצמו כגנאלוג שחושף את המניעים ( נוסף על המניעים שאותם תיאר יום ) אשר בגינם מאמין האדם באשר הוא מאמין, ובפרט את המניעים הפסיכולוגים לפילוסופיות של הדיקאדנטיים, אשר מבשרים תורות : הכרה, דת, ת...
אל הספר