253 הלילה ירד, ואני קצת מאחרת . אני אוחזת בידי בקבוק יין שאינני יכולה להרשות לעצמי לקנות, ובוהה בעיניים פעורות בשער המקדש שמולי . אני באמת כאן . אני צובטת את עצמי ונכנסת דרך השער, ופונה שמאלה אל הבית הישן ורחב הידיים הידוע בשם מקדש טֵנמַאנגוּ . ההמהום השקט של הפטפוטים הנרגשים נישא באוויר ומתערבב עם קרקוריהן העדינים של מאה צפרדעים . אני חושבת על האורחים שנאספו וכמעט פונה ללכת . בגיל תשע-עשרה, אני עדיין חשה מאוימת מעצם המחשבה על חדר מלא ביפנים מלומדים, בלשנים, סוחרי אמנות ואחרים, שיש להם ידע רב יותר לגבי כל דבר בעולם פרט לקיומי שלי . ואני לא מכירה נפש חיה . אבל אז אני נזכרת מה הביא אותי לכאן . איך "יפן האבודה", ספר נפלא שכתב הבעלים של הבית הזה, רומם את רוחי במהלך הבחינות בתיכון, והבטיח שאחווה תעלומות והרפתקאות, אם רק אצליח להתקבל לאוניברסיטה . נזכרתי איך בכל פעם שנאבקתי לכתוב עוד חיבור, לקחתי לידיי את הספר, קראתי כמה עמודים וקיבלתי השראה לעוד שעה של מאמץ . עם הגעתי לקיוטו, שלחתי מכתב תודה למחבר, אלכס קֵר, תושב יפן ותיק וכיום אחד מאנשי התרבות המפורסמים 452׀ וואבי סאבי ביותר במדינה . להפתע...
אל הספר