מנהל אומנותי ל התיאארו הבאמרי — לללייליעמ 151 במגרש הריק שבפינת הרחובות ארלוזורוב ובן יהודה, מילאנו שקי יוטה בחולות מהדיונות שמעבר לירקון, שנערמו אחר כך כקירות הגנה בכניסות לחדרי המדרגות בבתים המשותפים . קיבלתי מהג"א סרט לענוד על הזרוע בעת חירום, ועליו ראשי התיבות פס"ח — פינוי, סעד, חללים . תפקידי המיועד בעת אזעקה, שעלולה להישמע בכל רגע, להתייצב בתחנה המרכזית ובמקרה של הפצצה, כמו שכולם ציפו שתגיע, לעזור לפנות פצועים, לתת סעד לנזקקים ולפנות חללים . מלחמת ששת הימים פרצה, והניצחון המהיר הדהים את היישוב . נשארתי עם הסרט על הזרוע, חסר תעסוקה . ביום השלישי למלחמה, כששמענו ברדיו שבבית הורי את תקיעות השופר של הרב גורן ברחבת הכותל, נוסף על ההקלה והגאווה הפטריוטית שהייתי שותף להן, התחילו לנבוט בי זרעי התנגדות, רתיעה וכעס כלפי רוח הטירוף המיסטי-משיחי שסחף רבים מאז ועד היום . באותו הלילה היה בית הורי, כמו שאר הבתים, שרוי בהאפלה . אני זוכר את עצמי עומד בפתח חדר השינה של הורי השכובים במיטתם, פורק זעם אישי נגד תקיעות השופר של גורן, נגד הטירוף הלאומני שמדביק את הארץ במחלת נפש, סינדרום גאולת הארץ השלמה...
אל הספר