סיפורי התיאטרון שלי 110 נסענו לירושלים ביום מבול תנ"כי כדי לבחור את הבמה המתאימה . הבחירה נפלה על בנייני האומה . בהכללה ובתמצות כיוון אוהד לבנות את "אנאפאזה" כטקס ממלכתי כביכול, קריצה אירונית על ממלכתיות וטקסים . ראשי המדינה, בעצם נוכחותם באירוע, הפכו ל"שותפים" ללא ידיעתם . נשיא המדינה עזר וייצמן, ראש הממשלה יצחק רבין, שרת התרבות שולמית אלוני וכל המי ומי . האירוע בן השעתיים התחיל כך : על הבמה הריקה דוכן נואמים פורמלי, האור באולם נחלש אט-אט בחגיגיות מבטיחה . האולם המלא מפה לפה בכ- 3,000 צופים, דרוכים לקראת החוויה המצפה להם . קרן אור של פולו-ספוט נדלקה על עומק הבמה וגילתה את המנהל האומנותי של הפסטיבל מתקרב לדוכן הנואמים, מעונב כדבעי בחליפת חתן, כיאה למנהל של פסטיבל חשוב, בידיו ערימת ניירות מרשימה . בהגיעי לדוכן, אני מרים את ערימת הניירות המאיימת בנאום ארוך, שואף אוויר מלוא ריאותי וקורא לאט ובהתאמה : "ערב פתיחת פסטיבל ישראל הוא הזדמנות נדירה לעצור לרגע, לחשוב ולהעמיק בשאלה, מה המשמעות של פסטיבל ישראל בירושלים מבחינה גיאו-פוליטית, היסטוריוסופית ו . . . " כאן נקטע נאומי על ידי 40 רקדני להקת...
אל הספר