193 מ צ ל י ח ה בד ר כ ה מהפנימייה יש לי רק זיכרונות טובים, אהבתי מאוד להיות שם . עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, אבל הבנתי כבר אז שאני האחראית היחידה לגורלי, ושאם לא אדאג לעצמי, אף אחד לא ידאג לי . סבא וסבתא היו מהממים, אבל הם כבר היו מבוגרים ומתרבות שונה, הם לא יכלו להיות חלק מהמסע שלי בארץ . הדבר השני שהבנתי באינטואיציה היה שכדאי שאשתלב כמה שיותר בכל מה שקורה בבית הספר, ושאקח איתי לדרך כל מה שאני יכולה . אני זוכרת את הרגע שבו קיבלתי את ההחלטה להשתתף, לדבר, לא לשבת בצד . זה היה בשיעור תנ"ך . היה לנו מורה די קשוח, הוא שאל שאלה ואני ידעתי את התשובה, אבל לא הרמתי את היד . התביישתי בגלל השפה . ילדה אחרת הצביעה וענתה, ואני אמרתי לעצמי : 'מעכשיו את לא יושבת יותר בצד . את משתתפת וזהו' . מאז השתתפתי בכל מה שיכולתי – אם זה להנחות טקסים כדי ללמוד עברית ולדעת לעמוד מול קהל, אם זה להיות ראש מועצת התלמידים . היו לי שתי מורות שהיו לי מעין מנטוריות ודרבנו אותי – טובה, המחנכת שלי מכיתה ז' עד ט', ושבי, המחנכת שלי מ-י' עד י"ב . בכל פעם שהייתה לי שאלה או שהייתי צריכה עצה או עידוד, הלכתי ...
אל הספר