46 ח י שו ב מ סל ו ל מ חד ש : ר ו רי ת ב רר ג ה שלי . הייתי בת 23 . עם סיום התואר הראשון, כשעברנו יחד לתל אביב, בשיא התמיכה הוא אמר לי, 'רונית, תעשי את מה שאת רוצה' . ואני הלא ידעתי תמיד מה אני רוצה . ידעתי שאני לא רוצה להמשיך בלימודי הפסיכולוגיה . אני מאמינה שפסיכולוג טוב צריך להיות בעל תשוקה עזה למקצוע, ולי בבירור לא הייתה כזאת, כך שללא התלבטויות מיותרות נרשמתי ללימודי תואר שני באמנות באוניברסיטת תל אביב לקראת סוף השנה הראשונה הבנתי שאני רוצה לעשות אמנות ולא ללמוד עליה . ביקור אחד במדרשה לאמנות בבית ברל הספיק לי כדי לעזוב מיד את האוניברסיטה, ושלושה שבועות אחר כך עברנו לכפר סבא והתחלתי ללמוד במדרשה . גם שם לא הרגשתי לגמרי במקומי, אבל מסיבות אחרות . הייתי מבוגרת מרוב הסטודנטים, נשואה ואימא לשניים . בשנה השנייה גיליתי במקרה את המחלקה לקרמיקה, והמגע עם החֵמָר היה תגלית ששינתה לגמרי את חיי . העבודה נעשית בכפות הידיים החשופות, ללא כלי עזר שמתווך בינך ובין החומר, כמו מכחול למשל . היא מסיבה תחושות של רוגע וסיפוק שמשככות את אי השקט של היצירה, ואני חווה אותה כהתמכרות ממש . בבית הספר לאמנות, וג...
אל הספר