183 שואה ותקומה במשנת רמ״פ הצבענו על ההתרסה החריפה, אך החריגה, שביטא רמ"פ בראשית שנות הארבעים, מתוך תודעת חוסר ודאות ובהילות גדולה, בפנייה בוטה כלפי שמיא . ראינו כיצד הטיל רמ"פ את כל האחריות על הזוועה הגשמית שפוקדת את עם ישראל לפתחו של בורא עולם, ללא שום סייג או פקפוק . אני מעריך שלא רק רצון ללמד סנגוריה על עם ישראל השתקף בכתיבתו, כי אם גם תחושה אמיתית של זעם ותהייה . עם זאת, לא נמצא בדבריו בהמשך דרכו התורנית המשך או פיתוח של הדיון התאולוגי המורכב והנוקב הזה . לדעתי, בחירתו של רמ"פ שלא להיגרר לדיון עקר זה נבעה מההכרה שהאתגר החינוכי והרוחני שעומד לפני עם ישראל הוא בניין והתעצמות, בכל המישורים, ולאו דווקא התעמקות בנסיבות התאולוגיות של צידוק הדין . ייתכן שמלאכת צידוק הדין ללא התבוננות בפרספקטיבה המטה-היסטורית הייתה קשה עליו . הוא בשום אופן לא הצדיק את השואה גם לאחר מכן, ומעולם לא קשר רעיונית בין השואה, כמסובב, לבין הגאולה, תקומת העם בארצו . כלומר, בניגוד להוגים אחרים שמצאו את הקמת מדינת ישראל כגלולה לשיכוך כאבי השואה, רמ"פ היה בהחלט מוכן "לוותר" על השואה ולא ראה אותה כהכרח לאומי, רוחני או...
אל הספר