פנים במחשבת ההלכה 118 יותר מפעם אחת . עובדה זו כשלעצמה ראויה לציון, ומייחדת את רמ"פ אל מול פוסקי דורו כבעל זיקה עמוקה ומשמעותית לתלמוד הירושלמי . אולם, החידוש ביחסו של רמ"פ לירושלמי משמעותי יותר מכמות המובאות מתלמודה של ארץ ישראל, והוא מסייע לחשוף פן נוסף בהגותו ההלכתית וביכולותיו הלמדניות גם יחד . עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבימי עלומיו של רמ"פ עמדתו הייתה הרבה פחות חדשנית בכל הנוגע למעמד הירושלמי אל מול הבבלי . כך במאמרו "הלכה 7 למעשה — הלכה ואין מורין כן" ( ההדגשה שלי ) : השאלה מתעוררת אם גם פסקי ההלכות שבירושלמי נכנסים לסוג "ההלכות למעשה" שעלינו לפסוק כמותן ? רשאים לומר כי פסקי ההלכות שבתלמוד ירושלמי נחשבים ל״סוף הוראה" הראויים לסמוך עליהם בהלכה למעשה רק במקום שאינם סותרים את פסקי ההלכות שבבבלי, אולם במקום שהבבלי פליג על הירושלמי, עלינו לבכר את הבבלי על הירושלמי . עיין הרי״ף בהלכותיו לסוף עירובין : "לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא, דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא וכו'״ . עיין תוספות ברכות יא, ע״ב, ד"ה שכבר : "והשיב ר׳׳י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמרא שלנו לא אמרו...
אל הספר