67 דמותו ההלכתית של רמ״פ וחיבתו העצומה לתורת הב"ח איננה מורה שאף שהיה מודע לדבריו של זקנו הוא התעלם מהם בכוונת מכוון . נביא שתי דוגמאות להמחשת עמדתי : 1 . בסוגיית היתר או איסור ההוראה בענייני חושן משפט לשתויי יין יש בידינו התייחסות 118 דבריו של הב"ח בסוגיה נכתבו כמחאה על ההיתר שמובא חד-משמעית של הב"ח . 119 וכך לשונו : "ואולי אם היו התו' [ ספות ] בתוספות להורות בדיני ממונות במצב כזה, משימין על לבם ההיא דבמדבר רבה לא היו כותבין היתר אד"מ ( = אדיני ממונות ) " . 120 אתרמ"פ הקדיש לסוגיה זו את חלקו השני של סימן עה מהחלק הראשון של ספרו . עיקר הדיון שם הוא מקדיש לדעת בעל כנסת הגדולה, ר' חיים בנבנישתי, שהיה צעיר מהב"ח בכמה עשורים, שמעמת בין דברי התוספות למדרש במדבר רבה, שממנו עולה שיש לאסור על שתויי יין להורות בדיני ממונות . כפי שראינו לעיל, קדמוֹ בזה כבר הב"ח . כך קביעתו הנועזת של רמ"פ : ויש ליישב זה ולומר כיון שבכל המקומות בהם נדרש ונזכר האיסור של שתיית יין בכל סוגי ההוראה, באיסור והיתר ובטומאה וטהרה — אף פעם לא נזכר האיסור לשתויי יין לדון בדיני ממונות, לכן הרי זה כאילו שנינו בפירוש כי לשתויי...
אל הספר