מקנה אברם לאברהם דבלמש 280 144 הבחנה זו ניכרת בשינוי obliquum ) הוא המונח להורות על הענין [ … ] ביחס מטה אותו״ . ב״צירוף האותיות והנקודות״ . בשער השם דבלמש מבחין בשתי צורות נטייה : סמיכות , המתבטאת בשינוי הצורה בין שם מוכרת ( כגון “עַיִן״ ) לשם סָמוך ( כגון “עֵין ישראל״ ) , ו כנוי , העשוי לבוא במפורש במילה של ( כגון “עַיִן של ישראל״ ) או בצירוף כינוי הקניין 145 סמוך לאותו מקום באה הוראה אחרת של נטיה . דבלמש מבחין בין לשם ( כגון “עֵינִי״ ) . “המונח ראשונה״ ובין “המונח הנחה נגזרת הוא הנקרא שם נגזר״, וקובע כי ההבחנה 146 בדוגמות שהוא מביא : “ישראל״, “חֳכמה״ ו״אָכֹל״ לעומת ביניהם היא “בנטיה לבד״ . “ישראלי״, “חכם״, “אוכֵל״ ו״אכלן״ . מכאן עולה כי נטיה כאן קרובה לגזירה מורפולוגית . כדי למנוע טעות אעיר כאן כי לרוב דבלמש משתמש בשורש גזר לציון הוראה זו : לגזור , נגזרת , השם הנגזר , ואפילו לבנות פֹעל משֵם . המונח נטיה בא גם בפעלים, והוא שכיח בשער הפועַל : “כי בהיות הבנין הוא נטיַת הפעלים בהברות מתחלפות [ … ] ״, ובהוראה זו 147 הוא אכן מציין נטייה מורפולוגית . בשער השם דבלמש מציין כי עיקר הדיון בנטי...
אל הספר