מקנה אברם לאברהם דבלמש 190 דבלמש זונח את ההבחנה בין השימושים המורפולוגיים לשימושים התחביריים של אותיות השימוש כאשר הוא עובר לדון באותיות מהקבוצה השנייה ( כש״ה איתנ״ו ) , ותפקידיהן מובאים בערבוביה ללא הבחנה בין תפקידים השייכים לתחומים שונים של הלשון . כך אפשר למצוא אות כמילת יחס ( כ״ף ) ; אות כאם קריאה ( ! ) ( אל״ף ) ; אות כצורן נטייה ( אל״ף, “בראש פעלי העתיד להורות המדבר בעדו״ ; יו״ד, “לנסתר העתיד בין יחיד בין רבים״ או “בסוף הצווי להורות על הנקבה היחידה״ ; תי״ו, בין השאר ריבוי הנקבות ות , שלא כצורן המקביל לזכרים, -ים , שאינו נמנה עם שימושי המ״ם ) ; אות כצורן גזירה ( יו״ד, “בסוף השמות לאות היותם תארים״ ) ; אות כצורן של אחד מבנייני הפועַל ( נו״ן - 217 כינויי הפעלים לפעמים נמנים ( באותיות יו״ד, נו״ן ) ולפעמים בבניין נפעל ) ; ועוד . אינם מוזכרים כלל ( באותיות כ״ף, וי״ו ) , וכאשר הם נמנים הם עשויים להיות מעורבבים שבקבוצה אחת עם צורני נטייה . כך, אין הבחנה בין התפקידים של הסיומת יו״ד בצורות 218 “שמרתי״, “תִּתִּי״, “לשרתני״, וכולם נמנים כשימוש אחד משבעת שימושי היו״ד . האותיות שבקבוצה השנייה נ...
אל הספר