מקנה אברם לאברהם דבלמש 168 לפעמים שמושו בית״, והדוגמה הניתנת היא “אשר לבש בו המלך״ ; ולעיתים ה שמוש אינו של הפועַל אלא אחרי הפועַל : “פֹעל בטח לפעמים ישמשו הבאים אחריו בבית״, והדוגמה 104 מניתוח קפדני של הטקסט עולה ש שמוש הוא תכונה של הבאים אחרי “בִּטחו בה׳“ . הפועַל . אולם כיוון שהביטוי חוזר ונשנה דבלמש נוטה לקצר בלשונו, וה שמוש מוצג כאילו היה תכונה של הפועַל עצמו ( חלה כאן אפוא מטונימיה ) . פועַל ש השמוש אחריו ( או השמוש שלו ) בית ( על דרך משל ) הוא פועַל שכאשר הוא משולב ב הרכבה או ב מאמר יבוא אחריו שם שצמודה בתחילתו בי״ת השימוש, בלשונו של דבלמש : שם נוטה . שמוש מגדיר אפוא יחס תחבירי בין הפועַל לשם ( עם הד ליחס מורפוסינטקטי, שכן צירוף האות לשם מדומה לשינוי המורפולוגי בלטינית עקב הטיית השם ביחסה המתאימה ) . אפשר להקביל בין שמוש ב מקנה אברם ל הצרכה בדקדוק העברי המודרני . פועַל בעל שימוש בי״ת הוא פועַל המצריך צירוף יחס הפותח באות 105 ואומרים כי אות היחס בי״ת מוצרכת על ידי הפועַל . על משמעות הבחירה היחס בי״ת, בשלוש אותיות השימוש שנמנו לעיל ( מכּלל אחת-עשרה אותיות השימוש בעברית ) , על 106 ...
אל הספר