25 מבוא תפישה המאחדת עיונים פונולוגיים, מורפולוגיים, תחביריים, ובמידת מה אף סמנטיים, שאין לה מקבילות בחיבורים אחרים בימי הביניים ואף לאחריהם . מבחינת חשיבותו, עצמאותו ומקוריותו כבלשן וכפילוסוף של הלשון, אפשר להשוות את אברהם דבלמש לגדול הבלשנים העברים בימי הביניים, לרבי יונה בן ג׳נאח, בעל ספר הרקמה״ . גולדנברג 16 מחרה מחזיקה אחריו : “הספר החשוב ביותר מאז מכלול של דוד קמחי״ . לא אעסוק כאן בעברית של אברהם דבלמש כפי שהיא עולה מתוך הספר, ואסתפק בהערות הבאות . הכתיב העברי ב מקנה אברם אינו אחיד . הוא נוטה להיות חסר, אך מילה אחת עשויה לבוא בכמה צורות, אפילו בסמיכות מקום . ניכרת נטייה לכתיב חסר בתנועות החיריק ( כִּנוּיִם ) והחולם ( פֹּעַל ) ולכתיב מלא בתנועות הצירי ( דעתֵּינו ) והקיבוץ ( מוּגבל ) . הטקסט העברי מנוקד כולו, אך לא לפי מסורת הניקוד הטברנית . קמץ ופתח עשויים להתחלף ( עניַן ) , וכן גם צירי וסגול ( פועֶל ) . סימן החטף קמץ עשוי לבוא גם לציון קמץ קטן . דגשים שאינם באותיות בכפ״ת מושמטים פעמים רבות . הספר כרוך כך שהטקסט הלטיני מוצג לצד הטקסט העברי המתאים לו . השורות בחלק העברי של המהדורה ...
אל הספר