מקנה אברם לאברהם דבלמש 20 עוד בשנת ,1895 ועד מיטב חוקרי הלשון והמחשבה הדקדוקית בישראל, ובהם דוד טנא, שלמה מורג, אסתר גולדנברג וסיריל אסלנוב, ומחוץ לישראל, ובהם אנתוני קליינסמיט, ג׳וליאנו טאמאני, סאווריו קמפניני וסופי קסלר-מסגיש . עם זאת, החיבור, שכתוב בשפה קשה ולא מובנת, נשאר חידתי עד היום . בספר זה אני עומד על מאפייני תורת הלשון של אברהם דבלמש, כפי שהיא עולה מהחיבור . אני טוען ומוכיח כי אברהם דבלמש מגלם בחיבורו סינתזה ייחודית של מדקדק עברי עם מדקדק מערבי . מצד אחד, הוא הולך בעקבות מסורת הדקדוק העברי, שמקורותיה במסורה העברית ובמסורת הדקדוק הערבי, אשר התגבשה באנדלוסיה שבספרד במאה האחת-עשרה, ובמיוחד בעקבות ר׳ יהודה חיוג׳, ר׳ יונה אבן ג׳נאח ומדקדקים שאחריהם, ובהם ר׳ אברהם אבן עזרא, בני משפחת קמחי, פרופייט דוראן ור׳ משה אבן חביב ( בן זמנו של דבלמש ) . מצד אחר, דבלמש שואף להחיל על דקדוק השפה העברית את הישגי הדקדוק המערבי ( של היוונית והלטינית ) , ובייחוד את הישגי הדקדוק הספקולטיבי ( = התאורטי, העיוני ) , שהתחזק באירופה במאה האחת-עשרה והשתים- עשרה והגיע לשיאו במאה השלוש-עשרה והארבע-עשרה בדקד...
אל הספר