250 פרק שמיני המונופולי" . מכאן התחילו הניסיונות המתמשכים לאורך המאה העשרים לסגל ולהתאים את תיאוריית הערך של מרקס למציאות החדשה . מבחינת המרקסיסטים החדשים, לא היה ניתן עוד לקבוע את מחיר הסחורות בענפים מונופוליים על בסיס יחידות זמן עבודה . השכר הריאלי של פועלי התעשייה, שנחשבו ללב הייצור הקפיטליסטי, לא נדחק עוד מטה אל עבר מינימום הקיום, ומכאן שערך העבודה עצמו לא היה יכול עוד להיקבע על בסיס השכר "ההכרחי" למיחזור, או ל"ייצור מחדש" של כוח העבודה . בענפי המפתח התעשייתיים בלטו קבוצות מאורגנות של שכירים המוגנות על ידי איגודים מקצועיים חזקים . עובדים אלה, בעלי שכר גבוה יחסית ויציבות בתעסוקה לעומת שאר הפרולטרים, זכו בתואר העוקצני "האריסטוקרטיה של העבודה" ( labour aristocracy ) שטבע האנרכיסט מיכאיל באקונין . 1 אנגלס הכיר בחשיבות התופעה, אולם טען שבאופן עקרוני "חוק הערך" של מרקס, המבוסס על שכר קיום מינימלי לעובדים יצרניים בשוק תחרותי, נותר תקף . 2 לעומתו, ולדימיר לנין ביסס את הקריירה המהפכנית שלו דווקא על קיומו של אותו פיצול בשוק העבודה . על פי לנין, העובדים המאורגנים וראשי המפלגות הסוציאל-דמוקרטי...
אל הספר