118 קול הדם | הלל ויס הלל ויס א העיסוק בסגנונו של עגנון הולך ומתעשר . בשנים האחרונות אנו מוצאים יותר ויותר התייחסויות לסגנונו של עגנון, המעלות עמדות עקרוניות בשאלת היחסים שבין סגנון למשמעות מתוך מודעות ליחסי הבלשנות והפואטיקה . היינו, התנהגות הלשון בטקסט הספרותי וההתבוננות המיוחדת שמצריכה לשון זו . בעיקר בעקבות מחקריו של רומאן יאקובסון ותשומת הלב המיוחדת שניתנה להם באסכולת תל-אביב בחקר הספרות ( כדוגמת הפרסומים הרבים בכתב העת "הספרות" של המחלקה לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב וכתב-העת Poetics today באותה אוניברסיטה ) . וזאת לצד התייחסות מקובלת או שמרנית לשאלות סגנוניות העולות מתוך כתבי עגנון . דוגמה חשובה לגישת ביניים בין הגישה השמרנית לגישות חדשות נמצאת 1 המציין ״רק לאחרונה פותחו דרכי בספרו של מ״צ קדרי, ש״י עגנון רב סגנון, בדיקה ותיאור שיש בהן לכלול גם את לשון הכתיבה הספרותית המובהקת״ לצד התפיסה הקלאסית בתורת הסגנון הרואה באמצעים הספרותיים ״קישוטי סגנון״ אמצעים לתוספת גיוון ועוצמה, ובלשונו ״שיטה זו ( הקלאסית ) מדגישה את הפונקציה הכמו-טכנית של הארגון הרטורי כגון : דימוי, השאלה, ...
אל הספר