76 קול הדם | הלל ויס סמך בדברי רבותינו הראשונים, מביט הבחור בפני אביו "כאדם שמביט בספר, שהיו הרעיונות מבצבצים ועולים ומאירים על מצחו של הזקן״ . פעם נוספת חוזר לפנינו מוטיב אור הלימוד, אך הפעם ביתר שאת ; הסופר מדמה את הזקן לספר . כשם שכבר הופיע מוטיב המצח המאיר למעלה, הרי שכאן הוא הופך להיות מצע לרעיונות שמעליו נקראת התורה שבעל-פה, מעין אורים ותומים . בנוסח 4 הופך התיאור לפלאי במידה רבה יותר : "היה מהרהר והולך ורעיוני רעיונות עולים מלבו וחורצים עצמם על מצחו כאותיות שבספר״ . כאן רואים את הזקן ראייה משולבת דרך עיני הבחור והמספר : "עמד לו הבחור לפני אביו ועמד והביט בו כאדם שמביט בספר״ . הניסוח הופך לאובייקטיבי ולעצמאי . הסופר מציין עובדה זו, נותן לה ממשות, ומרחיק אותה מן הדימוי באמצעות הביטוי "חורצים עצמם״ . בעוד שבנוסח 1 הדימוי עדיין קרוב במקצת לתפיסה המקובלת כניסיון קריאת מחשבותיו של הזקן, הרי בנוסח 4 כותב עגנון עובדה פלאית מפורשת . נראים הדברים שמקורו של התיאור : "ורעיוני רעיונות עולים מליבו וחורצים עצמם על מצחו כאותיות שבספר״ נעוץ בגלגוליהם של מדרשים הכרוכים בקרינת עור פניו של משה בשעת...
אל הספר