ידיעת המוות מראש והפעלתה כאמצעי עיצוב ביצירה

24 קול הדם | הלל ויס מתוך כך אפקט ההתבדות של השערותיו גדול יותר — לעומת התרחשותה של העלילה המתגלגלת בהתאם לחוקיות הזמן, הפועל על-פי העיקרון המוגדר על- ידי תהלה והמבוטא על-ידי המסַפּר בפִּסקה השנייה : “כל אדם נועד לו את מי שיכיר ובאיזה זמן יכיר וכו ׳ ״ . לפי החוקיות הדטרמיניסטית, שלה כפופים כל סיפורי עגנון שבהם עוסקים אנו בעבודתנו זו, הרי לא ייתכן שימוש במילה “מסופקני״ . ואכן, כשמגיע המסַפּר לביתה של תהלה בפִּסקה הבאה, המוצבת כניגוד לדברי החכם ( ראה את דרך העיצוב של הצבת הפסקאות למעלה ) , מתבטל הספק מאליו : “וכל עצמה כאילו המתינה לי״ . כדי להבין עד כמה תיבת “מסופקני״ בלתי-אפשרית לגבי אורח חייה של תהלה, יש לעמוד על היסודות הריטואליים שבהכנותיה של תהלה לקראת מותה : א . עניין נטילת הכד — “עמדה ונטלה את הכד שעל גבי השולחן והגביהתו כלפי מעלה ודברה כמין שיר, אטול את המכתב, / ואשים אותו בכד, / ואטול חומר חותם, / ואחתום את הכד, / ואקח עמי את הכד עם המכתב . ״ ( חלוקת השורות שלי — ה"ו ) מלבד הפעולה הריטואלית — הגבהת הכד — הרי שדרך ההבעה אף היא פולחנית . הידיעה הוודאית מראש מה היא אמורה לעשות, סדר...  אל הספר
ספרא : בית הוצאה לאור - איגוד כללי של סופרים בישראל