בו הרורה בייירו ושיוי 257 אלא מתוך הכרה שנצרפה בגיהינום העולם הזה ובינתיים איננה נחלצת משם . הכרה זו מלווה את חייהם של אדולף, של היהודי האמריקאי ושל ר' הלל – שלושת השותפים בהנחלת אותה תורה . חשוב לזכור שאדולף הוא שהנציח את הזמר בתיבה – בניגוד לתורתם של תופסי התורה שהתנוונה ושערכיה כביכול שימשו להצדקתם של חיי שקר – שהרי מהעלובים והטמאים ביותר צומחת אמת הנצרפת בסבלם ובתשובתם . אחד הנושאים החשובים, שכבר נרמזו, הוא גלגוליה של התיבה : אדולף הסמל שהגיע עד פת לחם מגורש מפתחי מפקדיו לשעבר : “הכיס ריק, הקיבה ריקה, רק הראש והלב כבדים עליו, ומזלו, מזל שלו הרחיקו ממנו . ממש אין לו להשען אלא על אביו שבשמים . נשא עיניו למרום וזעק, אוי טאטע זיסער, לשון שנשתמשו בה בעירו כשהוצרכו לרחמים . בעוד שנשא עיניו לשמים כבר מוכנת היתה לו פרנסתו בארץ" ( עמ' 82 ) . התנודה של אדולף מעולם מושגיו : המזל, הקרקס, הנשים, השכרות והקלפים אל התשובה, אופיינית לסיפור חסידי המזדקק לקריאה “אוי טאטע זיסער" או לחלופין שעה שבאים מים עד נפש . כך בספר דברים ד, ל : “בצר לך - - ושבת" . החוקיות הגלומה ברעיון הידוע “אם תפתחו לי פתח כחו...
אל הספר