154 קול הדם | הלל ויס עגנון ראה בילקוט המקורות סוג ספרותי שיש בו מן האתגר, וניסיונו לשלב את יצירתו כנדבך בתולדות הספרות העברית ( לא החדשה ) נעשה בעיקר באמצעות צורת הילקוט . כשאנו עוסקים בעגנון כסופר מודרני, עלינו להבין שעקרון הצירופים ( הילקוט ) איננו חל לגבי צירופים תמונתיים, דהיינו לגבי הרכּבת דמות ספרותית ממכלול של דמויות שעגנון הכיר ומיצירי דמיונו שאותם התיך זה בזה, אלא פעמים רבות אף יחסו לעצם פעולת הכתיבה הוא כאל פעילות ילקוטית, שאחד ממאפייניה הוא הרגשת החירות האסוציאטיבית . עגנון עסק בפרקים ממושכים של חייו בכתיבת ילקוטים מסורתיים, שאינם נחשבים לספרות יפה יצירת הדמיון אלא לסוג של מלאכת איסוף, בעיקר בספר כמו אתם ראיתם, המוקדש למתן-תורה, ובספרים ימים נוראים וספר סופר וסיפור . עיסוק זה היה סוג של אובססיה, שלפי דברי עגנון רדפה אותו תקופות ממושכות, ולא יכול היה לעשות שום דבר אחר מלבדו, כפי שהוא מעיד על עצמו במבוא לאתם ראיתם . בספרו הילקוטי הגדול, ימים נוראים, מצוטטים לדבריו אלף ספרים, וכן בילקוטו הענק, שממקורותיו ייזכרו להלן — ספר סופר וסיפור — שהוא ילקוט של מובאות העוסקות בפולחן הספר,...
אל הספר