רו יסודוו הסי ור 109 בדרך סוגסטיבית ומבלי לתמוך את דבריו בראָיות, כותב צמח : ״לכל המבקרים ברור [ ההדגשה שלי ה”ו ] כי ההמנונות העינמיים אינם אלא השירים שרשם הד״ר גינת מפיה של גמולה, והשיח שהיתה משיחה בו היה לשון עידו 132 עדי צמח גם אינו מציין כלל מי הם ״כל המבקרים״, אולם ( שפה, שפה ) [ . . . ] ״ . להמנונים העינמיים יש תוקף וקיום במציאות נוסף על הדברים שגינת רושם מפיה של גמולה : הם אינם בדויים בסופו של דבר . גם להמנונים של גמולה, ששׂיאם הוא כנראה שירת גרופית הציפור, ישנה משמעות ייחודית, והם אינם יכולים להימסר אלא למי שראוי להם . אנלוגי להם הוא דיוואן השירים שהקהילה מוסרת לגמזו בעקבות חלום החכם ( ״עידו ועינם״, עמ’ שעה - שעו ) . להפך, אין חוקר הרואה בהם שיגיון אישי – שפה פרטית שבין אב לבתו – פרט לחיים ברנדויין, ששאל כנראה מצמח את תמצית רעיונותיו . מקרה נדיר הוא שעגנון יצא במחאה נגר פרשן . עגנון חרג מגדרו ומעקרונותיו, 133 כאשר הביע את הסתייגותו מפירושו של צמח לסיפור ״עידו ועינם״ : היתה עמי חוברת המוקדשת לספרות ובה שני חיבורים על יצירת עגנון . הסבתי תשומת-לבו אליהם . כן, שלחו את החוברת . לגב...
אל הספר