1.7.2 ״סיפורי אהבה מיטאריאליסטיים״

106 קול הדם | הלל ויס מפורשות : ״הגביה ריסי עיניו וראה את השכינה כדמות אשה נאה כשהיא 123 עטופה שחורים [ . . . ] ״ . המשל התלמודי מעמיד מעיקרו את היחסים שבין הקב״ה לעמו כיחסים שבין אב לבנו או בין אדון ( שר ) לעבדו . המשלת הקב״ה היא נורמה מקובלת ביותר על עגנון, כמו לדוגמה בסיפורו ״המלבוש״ : ״חסדי השר מרובים, אבל עבדיו קשים ואכזריים״ ( עד הנה, עמ’ שז ) . בסוף הסיפור מפענח עגנון מיהו השר ומי הם עבדיו : ״אמת שהקדוש ברוך הוא רחמני, אבל עבדיו אלו מלאכי חבלה רעים וקשים ומרים ואכזריים . למעלה כמו למטה״ ( עד הנה, עמ’ שכ ) . למרות זאת אני מסכים עם המשפט הבא של ברזל : ״גמולה מדומה לשכינה, אבל אין היא השכינה ( “עידו ועינם”, עמ’ שנו ) ״ . אם כי השאלה של ברזל ממאמרו הקודם בעינה עומדת . ( ברזל שאל שם, כיצד ייתכן ששכינה תאפה כוונים, שהם עוגות המיועדות לעבודת אלילים . ) אם נחזור לאבחנתו שגמולה מדומה לשכינה – כיצד ייתכן שהיא תאפה כוונים, שהם עוגות לעבודת אלילים ? אם נחזור לאבחנתו שגמולה מדומה לשכינה – כיצד ייתכן שהיא תאפה כוונים, אם היא נמצאת משויכת לספירה האלוהית ? דעתי היא, שגמולה היא לפעמים השכינה, ממ...  אל הספר