102 קול הדם | הלל ויס נעיר כי רוב החוקרים רואים בגמולה ייצוג של השכינה, וכי אין גבולות לנועזות ההגשמה במסורת היהודית . בתלמוד, לדוגמה, מופיע דימוי של הקב״ה כמתחפש לאיש זקן המגלח את רגליו של סנחריב : “אמר רבי אבהו : אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו, דכתיב ‘ביום ההוא יגלח ה׳ בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושַׂער הרגלַיִים וגם את הזקן תספה’ . אתא קודשא בריך הוא ואדמי ליה כגברא סבא . [ . . . ] אמר ליה : זיל אייתי לי מספרא, ואינזייך 108 אנא” . סיכום העלילה שערך ברזל, היינו הקביעה שגמולה היא אשת-איש הרודפת אחר גבר זר, אינו מתחייב מן הטקסט של הסיפור . גם תִמצותים אחרים של העלילה הפכו אותה למנוכרת, כמו למשל התִמצות ששקד כתב לרובד החיצוני של הסיפור ( ״המישור הגלוי״ ) בעלילה של ״המשולש הרומנטי״, שבּה מתחרים ״פנטלונה״ ו״פדָנְטה״ על אהבתה של גמולה : הרי גמולה טוענת שאינה אשתו של גמזו – עיניו לא ראו את בשרה ( ״עידו ועינם״, עמ’ שפט ) . החטא הבסיסי הוא של גמזו, שחטף את מי שאינה מיועדת לו, ויש לו לחטא זה מקבילות בכל סיפורי 109 האהבה של עגנון שבתשתיתם עומדת אגדת ״חולדה ובור״ . קושיה חריפה יותר של...
אל הספר