רו יסודוו הסי ור 65 שב״תהלה״ ובין ״עידו ועינם״, אך איש לא טרח לסמן אותם, להקבילם ולתאר את המשותף לטכניקה הדיאלוגית בסיפורים הללו : שמא ישנה הקבלה במסר שבסיפורים, בדמויותיהן של תהלה וגמולה, ואולי גם במשמעות מותן ? בספרו על סיפורי האהבה של עגנון הקביל הלל ברזל את גמולה הסהרורית לשושנה מ״שבועת אמונים״, לדינה מ״עגונות״, ולדמויות נוספות של אהובות 10 ואולם נתעלמה ממנו תהלה, שהיא אמנם זקנה בת מאה וארבע, בכתבי עגנון . שאיננה יכולה לשמש אובייקט לאהבת בשרים, למרות אפיונו הנלהב של המספר כבר בפסקת הפתיחה : ״זקנה נאה [ . . . ] וחיננית היתה [ . . . ] ועוד זאת היתה בה, זריזות של עלמות, אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ 11 זיקנות״ ( עד הנה, עמוד קעח ) . לאה גולדברג מפנה את תשומת לבו של הקורא לשאלת מקומו של הסיפור ״עידו ועינם״ ביצירת עגנון . קשר זה צריך להיבדק, כמובן, לא רק ביחס לסיפורי אותה תקופה, אלא ביחס למכלול הקשרים של הסיפור ליצירת עגנון . כבר בתוך הנחתה הראשונית של המבקרת, הממיינת את שלושת הסיפורים שנכתבו בסמוך – ״עידו ועינם״, ״תהלה״ ו״המלבוש״ – לשלושה סוגים ספרותיים שונים, גלומה בעייתיות ( ...
אל הספר